מתוך הספר

*

הדלת נסגרה ונועם נשאר לשבת. התריס מאחוריו היה פתוח לרווחה ואורה הכתום של שקיעת מדבר קיצית צבע את החלל הריק בעצבות אדמדמה. שני חברים, הוא חשב, ועכשיו שניהם כבר לא יחזרו לכאן.
הוא הביט בסיכה. היא הייתה מונחת על השולחן במקום שבו הושארה. לא נקייה או שמורה במיוחד, כמו חפץ חסר ערך שנזנח כלאחר יד במקום חסר חשיבות. אובייקט אקראי שהתמזג בתאורה הדועכת של רגעי שקיעה אחרונים.
נועם המשיך לבהות בסיכה. באנחה שקטה אחז בה ופתח את המגירה התחתונה בארונית.
עטיפת החטיף הריקה העלתה חיוך על פניו, ומיד לאחר מכן הרגיש בגל של צער השוטף אותו שוב. נועם הניח את הסיכה בעדינות ליד העטיפה הירוקה וסגר את המגירה.
בתנועה אוטומטית הזיז את עכבר המחשב ובדק את התצוגה על המסך. לא היה שום דבר חדש, הוא ידע, אבל ההרגל היה חזק ממנו. הוא התיישר, הסתכל שוב על המסך, על השולחן הנקי, על הכיסאות שמולו, על תמונות המפקדים התלויות על הקיר. אחר כך  סגר את התריס וצעד באיטיות לעבר הדלת. ידו מיששה את כרטיס הזיכרון הקטן שבכיסו. הוא כיבה את האור ויצא מהמשרד.
 
*
"חסרון תותח!! גובה שבע-עשרה! בשמאלית!" נשימה, "הביתה!!" נשמעה הצעקה על ערוץ הקשר המשותף. בזמן שדיווח על סופו המוצלח של יעף המקלענות, תמרן אודי את מטוסו בפנייה ימנית חדה שהפרידה בין קו הטיסה שלו לזה של המטוס השני, שהיה בקושי שלוש-מאות מטרים לפניו.
בשתי הדקות שקדמו ליציאה מהיעף המדומה הטיס את המטוס במהירויות קרובות למהירות הקול. שתי דקות שבהן כוחות התאוצה של הפניות החריפות גרמו לו להרגיש כאילו שקל פי תשעה ממשקל גופו האמיתי. שתי דקות של הטסה מוקפדת ותכנון מדוקדק בקצב מדהים. שתי דקות שבהן טס באנך מעלה, מצביע ישירות כלפי השמיים הכחולים, רגע לאחר מכן הפוך לחלוטין ואז ישירות כלפי מטה - הכול מתוך כוונה להגיע לטווח הנכון ובזווית המתאימה כדי לכנס את סמַני הכוונת על המטוס היריב.
והוא הצליח. בעיתוי המדויק לחץ בעדינות על הדק התותח שעל מוט ההיגוי. הוא לא ממש התייחס לכך שהיה בטיסה הפוכה, כשאף המטוס מצביע חמישים מעלות מטה. הוא לא בדק את הגובה, שהיה שבעה-עשר אלף רגל, ולא הציץ אל מד המהירות שהראה שלוש-מאות וחמישים קשרים. הוא לא ביקר את כמויות הדלק במכלים או סרק את מחווני המנוע. הוא היה מרוכז כל כולו בהטסה העדינה של הסמנים הירוקים של התצוגה העילית שמולו, מתאים את התמרון אל מול ניסיונות ההתחמקות של המטוס המגלגל לפניו.
פחות מעשר שניות עברו מהרגע שהכין את מפסקי המכ"מ והתצוגה, ועד שנסגר הטווח וסמני הכוונת כיסו את המטוס היריב. וכעת, אחרי שדיווח בסיפוק מופגן על היעף המוצלח, התחיל אודי בחיפוש נמרץ אחר המטוס הנוסף שנשאר במוקד הקרב. אך לפני שהספיק ליצור קשר עין הוא שמע את הדיווח שממנו חשש, "הכחול שהוציא... אתה בחוץ."
רגע של דממה. כל המעורבים הבינו את שהתרחש. התמרון המוצלח אך הפזיז שהביא לכישלון. הרצון להפיל שהביא לנפילה. כל כך הרבה דברים היה אפשר להבין ברגע אחד של שקט. "הפסק קרב," אמר מוביל המבנה. "כולם, מפסקים מופסקים, לעבור ערוצים ולהצטרף למבנה מנהלתי. חוזרים לנחיתה."
 
פחות משעה לאחר מכן ישבו ארבעת הטייסים שהשתתפו בקרב המדומה בכיסאות המרופדים של חדר התדריכים, והמתינו לסיום טעינת כרטיסי הזיכרון שעליהם הוקלטו נתוני הטיסה. התמונות עלו על ארבעת המסכים של מערכת התחקור. שניים הציגו את הצילום דרך הכוונות במטוסים, השלישי הראה תצוגה מפוצלת של צגי המכ"מ, ובמסך הרביעי הופיעה תמונה ממוחשבת של מטוסים הזזים זה ביחס לזה ונתונים מספריים של גבהים, מהירויות, זוויות וטווחים. כולם נועדו לשחזר את תמונת הקרב ולעזור בפענוחה.
ירום ישב כמה שורות מאחוריהם. למרות שלא היה בטיסה, הוא רצה להיות בתחקיר כדי לשמוע אם קרה משהו מיוחד בעקבות המפגש של אודי עם אלימלך, לפני התדריך בבוקר.
----
 
"קריוס ובקטוס!!" אמר לביא, "מה נשמע?"
הוא התקרב אל ירום ואודי שישבו תחת הפרגולה הקטנה הצמודה למבנה הטייסת, כוס קפה שחור ביד אחת וסיגריה ביד השנייה.
"אהלן לביא," ירום זז מעט לפנות לו מקום, "בוקר טוב."
"לָאווי?" שאל אודי, "מה קורה איתך? לא אמרת שאתה מפסיק לעשן?"
"כן. מפסיק." השיב לביא.
אודי קרץ לירום בזמן שלביא לגם בזהירות מהמשקה החם.
"לאווי...?" אמר אודי והצביע על העשן שעלה מקצה הסיגריה הבוערת.
"אהה... זה? לא, זה רק סיגריה של הבוקר. זה כלום. זה לא נחשב. חוץ מזאתי," הוא הרים את היד עם הסיגריה, "אני רק על מסטיק ניקוטין. יש עכשיו משהו חדש. הייתי באיזה כנס לפני שבועיים..."
"איזה? של המים?" קטע אותו אודי.
"אה-הה," הנהן לביא, לקח לגימה נוספת ושאף שאיפה ארוכה מהסיגריה, מתענג בבירור על כל רגע. "כן, אתה יודע, החברה שלי, מטהרים לצינורות מים."
"כן, זוכר," אמר אודי.
"לא משנה. בקיצור, היה איזה כנס בשוודיה. ושם מישהו הראה לי את המסטיקים האלה. חבל על הזמן! תוך שלושה חודשים אני מפסיק לעשן לחלוטין."
"בטח," צחק אודי.
"איך היה בשוודיה?" שאל ירום.
"איזה קור," ענה לביא, "אתה לא מאמין." הוא נשף את העשן באיטיות. "אז מה קורה בטייסת? נועם עדיין מפקד טייסת?"
"לאווי," צחק אודי, "אתה כזה מילואימניק!"
"מה אני אעשה, כזה אני."
"נועם עדיין המפקד," חייך ירום. "האמת היא ששבוע שעבר דווקא היה מעניין. חבל שלא היית. היו מתארי טיסה טובים."
"וואלה...?"
"כן," המשיך ירום, "במטֶה ארגנו משדרים שמדמים מכ"מים של סוללות טילים, שאפשר לשים אותם כמעט בכל מקום בארץ. בקיצור, היה אימון שמדמה סוללות שנועלות מכל הכיוונים."
לביא לגם לגימה אחרונה מהספל, הסתכל בהרהור על התחתית הבוצית והניח אותו על הרצפה ליד הכיסא. הוא הסתכל על ירום ואמר ברצינות, "בזבוז של כספי ציבור..."
"מה...?" התפלא אודי, "למה אתה אומר ש..."
"אני כבר שנים רואה את זה,"  סינן לביא ברוגז עצור, עוד לפני שאודי הספיק להשלים את שאלתו. "מדי פעם יש מישהו שממציא איזה סיפור דמיוני על 'האיום המודיעיני', מכניס את כולם לפאניקה ואז, במקום להשקיע בדברים חשובים באמת, זורקים כסף על שטויות. במקום מאה משדרים כאלה, היו רוכשים שניים, ועם הכסף שנשאר היו יכולים לקנות עוד פצצות וטילים או, אפילו יותר טוב, היו קונים מיליון מחשבים לבתי ספר."
"קשה לי להאמין שסתם ככה משקיעים כל כך הרבה כסף," אמר ירום. "בטח יש אנשים שיידעו לעצור רכישה כזו אם היא לא מבוססת על מודיעין אמיתי."
"אולי..."
"תנו לי. אני אבדוק את העניין הזה," קבע אודי. "יש לי חבר טוב במודיעין, זה שהעביר לנו הרצאה לפני כמה חודשים."
"מי?" שאל לביא, "הבחור הגבוה שדיבר בתרגיל של ירום?"
ירום הופתע שאחד המילואימניקים זוכר את התרגיל שארגן בקיץ, וגם את הדרכת המודיעין ומי היה הקצין שהעביר אותה.
"בדיוק!!" ענה אודי בהתלהבות. "אילן, איזה שמנמן זה. איך זכרת?!"
"איזה שמנמן, אודי? האיש היה שני מטר של שריר מהלך. נראה כמו איזה מקרר."
"כן," השיב אודי בחצי חיוך. "הוא היה פעם לוחם אבל נפל לידו פגז או משהו כזה, ומאז יש לו צלצולים באוזניים. לא משנה, אני מכיר אותו. אחד הטובים. הוא לא ינסה למכור לי לוקשים. בקיצור, תן לי לברר איתו מה אומרים היום במודיעין על הסיפור הזה."
"אודי," לביא חייך, "אתה מתכוון להגיד לי שאתה ממש הולך לעשות עבודת קצינות רצינית ולקדם עניינים בטייסת? הרי אתה אנטיתזה לכל דבר שהוא צבאי... אולי אתה יודע לטוס, אבל חביבי, תן לירום פה לדאוג לענייני מטלות הקצינות."
"איי, איי, איי, לאווי," צחק אודי. "זה כמו המסטיקים שלך. אני אומר'ך, תוך שלושה חודשים אני קצין מצטיין של הבסיס."
"וגם תתחיל לרוץ איתי, מה?"
"מה?!" שאל אודי, מופתע. "אתה רוצה להגיד לי שגם התחלת לעשות כושר עכשיו?"
"אין ברירה. אין ברירה, אני כבר לא רזה ויפה כמוך. חייב להתחיל לטפל בבטן ההולכת ומתעגלת," אמר לביא וטפח בעדינות על בטנו. "את זה אני עוד יכול לעצור. את הקרחת כבר לא..." הוא ליטף בחיבה את ראשו לקול צחוקם של השניים. "תגידו? מתי תדריך בוקר?"
"הוא קצת מתעכב. מניח שעוד עשר דקות יודיעו לנו בכריזה," אמר ירום. "אלימלך מגיע לטוס בבוקר אז היינו צריכים לדחות זמנים."
"טוב," אמר לביא, "כל עוד לא דוחים תחקיר יומי, זה לא משנה."
"אולי לך זה לא משנה," ענה ירום. "אני מנהל-טיסות היום. עכשיו ישבתי עם הפקידות במבצעים כמעט שעה בשביל לתאם אזורי טיסה בזמנים החדשים. מזל שרוני שם, מתקתקת את העניינים. היא הבינה פתאום שהכול יידחה בחצי שעה."
"מזתומרת?"
"מלשכת המפקד הודיעו שאלימלך מתכנן להגיע באיחור, ועכשיו היא מהנדסת את כל חיל האוויר בשביל שיהיה לנו איפה לטוס." ירום נענע בראשו.
"אחח," אמר אודי, "האלישלמך הזה, אניאומר'ך..."
"עזוב, אודי," אמר לביא בחיוך סבלני, "אלף, הוא בכל זאת מפקד הבסיס שלך, ובית, האיש עשה לא מעט דברים בחיל."
"נו...?" ענה אודי בביטול.
"ת'שמע, האיש פיקד על איזה שלוש טייסות. הקים את ענף מיוחדים-קרב. ידעת שיש לו הפלה של מיג? לא ידעת... אז הוא קצת..."
"עזוב אותך, לאווי," קטע אותו אודי ביובש. ירום חייך ורצה להגיד משהו אבל לפני שהספיק הטלפון של לביא צלצל.
"הלו...? אהלן, אני במילואים. כן... מי?!.. כן, בטח. הוא היה איתי במחזור בטכניון. הוא רציני מאוד... אוקיי, אז בדקת כמה זמן הוא חושב שייקח לו לפתח את זה?..." לביא לקח את כוס הקפה והמשיך בשיחה בעודו צועד לכיוון המטבחון.
ירום ואודי קמו גם הם. "עכשיו אני שולח מייל על העניין הזה של הנעילות. נראה מה לנצי'ק יגיד," אמר אודי.