שיח ורדים הוא לא רק קוצים
מאת: חגית סמל
יום אחד זה קרה. "התקלה", כך מכנה חגית את הגידול הממאיר שהתגלה אצל בתה, שי, בת השמונה עשרה.
בתי חולים, בדיקות וניתוחים הפכו לשגרת חיים של המשפחה, מחייבים היערכות מחודשת, תמיכה של הסביבה והשקעה אינסופית במרוץ שבו יודעים את תחילתו, אך לא את סופו.יחד עם זאת החליטה חגית שהסרטן לא יהיה המרכז. החיים ממשיכים, החיים יפים, צריך להפיק מהם את כל מה שאפשר, ולשנות את השגרה רק באופן זמני ובהתאם למצב... היא לא ידעה ששלוש שנים וחצי לאחר מכן, בעודם ממשיכים בביקורות ובדיקות, יחלה רוני, אלוף נעוריה, באותה מחלה בדיוק.
אך גם 'השידור החוזר' לא הצליח לשנות את המבט האופטימי של חגית, היא המשיכה להסתכל לחיים בעיניים ולחיות אותם במלואם.
במהלך השנים הקשות ההן כתבה חגית יומן המתאר את המאבקים, המשברים, רגעי האושר והעצב, השיעורים שלמדה והתובנות שאספה - בשפה עשירה, ישירה ומלאת הומור.
"מה ואיך כל אחד ייקח אתו למסע החיים, רק העתיד יאמר. מה הם קיבלו ומה הם למדו מאתנו על קשיים וההתמודדות איתם, האם הם ידעו לנסות ולהסתכל תמיד על היש ולא על האין. האם הם ידעו להיזכר בעבר, אבל לא לחיות אותו, כי אז יתקעו. אני למדתי מה"שי" שלי, המתנה שקיבלתי משי מאז גילוי הגידול היא שאפשר להפוך לימון ללימונדה... נכון שהייתי מוותרת על כל הניסיון הזה שנפל בחלקנו, אבל אם כבר "נבחרנו", כדאי ומומלץ לנסות ולראות איך יוצאים מזה ומפיקים מה"חרא" זבל טוב ואיכותי, שבעזרתו הגינה שלנו תמשיך לצמוח, ללבלב ולפרוח, ונוכל לקטוף פרחים, להוסיף אותם לאגרטל ולשתות... לימונדה."
אף כי הספר נכתב בצל מחלת הסרטן, אין הוא מיועד רק למי שהחיים הועידו לו מפגש כזה. זהו ספר על שמחת חיים, נכון לכל אחד ובכל זמן.
254 עמודים
להשיג כספר אלקטרוני או מודפס במנדלי מוכר ספרים ברשת
פרק ראשון מתוך הספר:
אוגוסט 2002
שי בת 18. הפעם יהיה פסטיבל, זה בטוח, לא סתם עוד יום הולדת, זו חגיגה... הפעם לא אסתפק בהזמנת כל המשפחה לאירוע. בימים הטובים היו מגיעים קרוב לשלושים איש, רק מהמשפחות הגרעיניות שלנו - סמל את סיצ'וק. תמיד הייתי נערכת מבעוד מועד לימי ההולדת של הילדים, וגם הפעם אני אופה שבועיים מראש (שתי עוגות יחד כדי לא ללכלך את המיקסר רק בשביל עוגה אחת) ומארגנת מקום במקפיא. עכשיו נותר לי לתכנן את האוכל לארוחה המשפחתית ולסגור פינות למסיבת ההפתעה עם החברים של שי.
מי אמר שבובת ברבי זה רק לילדות קטנות...? אני מחליטה שזה יהיה הכיוון ומתחילה להסתובב בין כל ספקי הממתקים והמתנות שאני מכירה, נהנית מכל רגע, מוצאת כלים חד־פעמיים ומפות של ברבי, קונה משחקי שולחן של ילדים קטנים ורואה בעיני רוחי שולחן מתוק וקסום, שעליו ברכה, מתנה ופרחים. לא אכפת לי איך שי תגיב, אני יודעת שבמשך השנים היא למדה לקבל אותי ואת הרעיונות המשוגעים שלי ולזרום איתם. כשהחבר'ה מגיעים ומתלהבים כל כך משלל הממתקים והמשחקים שמחכים להם על השולחנות המסודרים בפינת האלוהים הקטנה שלנו ליד הבית, אני יודעת שהצלחתי. הם טורפים את האוכל במזנון. רוני ואני נהנים מכך שהם נהנים, ותופסים מרחק כדי לתת להם פרטיות.
לכל אחד מהילדים אני מכינה ביום ההולדת שולחן 'גמדים' עם ברכה, מתנה ופרחים, כמו שאימא שלי הייתה מכינה לנו (ביום הולדתי האחרון איתה, יום ההולדת ה-18, קיבלתי סט צלחות וכוסות מ"דורלקס" חום). לנטע, למשל, שמשוגע על במבה ושוקולד, פיזרתי חפיסות שוקולד ושקיות במבה על כל הרצפה, וכשהוא התעורר בבוקר, בקושי יכול היה לפלס דרך ביניהן.
הפעם, לשי - אני פורשת מפה לבנה על המיטה ועליה מניחה את מערכת הסטריאו שקנינו לה, ומסביב לבבות משוקולד באדום וזהב, לאורך המיטה עד בואך למערכת. מהמיטה עד הכניסה לחדר אני מפזרת צבים משוקולד צועדים בשיירה, ועל המערכת כתוב: "שתמיד תצעדי לאט, אבל בטוח..." שי מאוד נרגשת. מודה מאוד על המתנה ועוד יותר על המסיבה, שנחתה עליה באמת בהפתעה... בשבת אנחנו ממשיכים בחגיגה עם כל בני המשפחה - שמח ועליז, שי מאושרת, והפעם יש לה סיבה. למה? כי שנה קודם לכן, במסגרת הקשר האמיץ שהיא יצרה עם מכשיר הטלפון הסלולארי, קיבלנו חשבון של 400 ₪, ואני, בלי להתבלבל, סידרתי לה ביום הולדתה שולחן גמדים עם ברכה חמה ולצדה חשבון הטלפון. הילדה לא פתחה את הפה, אלא צחקה והבינה שיש גבול. הרמז נקלט היטב! השנה היא מודה לנו על כל מתנה ומתנה....
פסטיבל יום ההולדת הסתיים. שי יוצאת מהבית לדירה קטנה בקיבוץ, יחד עם איריס, חברתה הצמודה מאז הפעוטון. אנחנו עושים שינויים בבית. עמית עוברת מהכוך שלה, שאפילו דלת לא הייתה לו, לחדר של שי והחדרון שלה הופך לחדר מחשב.
קשה לי בלעדיה. פתאום הגוזלית שלי פורסת כנפיים, יוצאת לעצמאות ומגיעה לקן רק כשהיא רעבה או עייפה. שי עובדת במזנון ב'בית חלומותיי' כי ברור לה שאם היא רוצה להרוויח כסף עד הגיוס לצבא בדצמבר, זו ההזדמנות שלה. אנחנו מקבלים עליה דיווחים מחממי לב, היא יודעת לעבוד, בחורה רצינית ואפשר לסמוך עליה. העבודה קשה והמשמרות ארוכות, ורוב הזמן היא על הרגליים. שי מגיעה הביתה שפוכה מעייפות וככל שהימים עוברים, היא מתחילה להתאונן על כאבים בגב. רוני, כבעל ניסיון אחרי שני ניתוחים של פריצת דיסק, מסביר לה כיצד להתכופף ואומר לה להשתדל לא לסחוב יותר מדי. אבל שי יודעת ומודעת לאיתותים שהגב משדר לה בכל פעם שהיא מתאמצת מדי. למרות שעברו כבר שבע שנים מאז שהיא עברה את ניתוח פריצת הדיסק, היא עדיין לא למדה לעבוד נכון עם הגב. אני מבקשת ממנה שתדבר עם הדס שתשנה לה עמדה, אך כמובן שלא נעים לה. לא נכון להתערב, אני מחליטה ביני לביני, גוזל צריך ללמוד להתמודד בלי הכנפיים של אימא. אבל כשהמצב מחמיר, אני מצלצלת להדס מבלי ששי תדע, משנים לה את שעות העבודה והכאבים פוחתים.
חם ולח. אוגוסט זו חגיגה קטנה באזורנו, לכן מתחמם לי הלב כשנזרקת לאוויר האפשרות לגבי נסיעה לחו"ל עם נרי ויואב. אני מתחילה לזמזם לרוני ליד האוזן כמו דבורה טורדנית. למעשה מאז שחזרנו משנת חופש בלונדון ב-1983, לא טסנו ביחד. רוני גיבורוני שלי, בוגר אנטבה, פוחד לטוס... תמיד היו לו תירוצים מדוע להישאר בארץ הקודש, והסברים למה הוא מרגיש בטוח על הקרקע, ובכלל יש מקומות מקסימים בארץ... במשך כל השנים הללו לא הצלחתי לשכנע אותו. אני טסתי פעם בשנה לחו"ל עם חברות, אבל למען האמת רציתי לטוס אתו, לחוות יחד את החוויות וליהנות. אך הבנתי את הפחד שלו.
הוא מבקש שזה יהיה למקום קרוב, כך שלפחות הסיוט של הטיסה יהיה קצר. סיציליה. אני כל כך שמחה שהפעם הוא מסכים. אנחנו מחליטים לנסוע בתחילת ספטמבר, מיד לאחר ראש השנה.
לפני כן - חג המשק, השנה מצרפים אותו לחגיגה משותפת עם ערב ראש השנה, כך שזו מסיבה מרגשת במיוחד עבורנו. שי, הנינה הבכורה, מסיימת י"ב - דור שלישי בקיבוץ לסבתא עטרה וסבא משה, שהגיעו לגבעת טרשים עליה הקימו את בית חלומותיהם. למרות הקשיים הרבים, וה"אין" שהיה נוכח יותר מה"יש", הם הצליחו במשך השנים להנחיל לנו את אהבת המקום, ואנחנו העברנו אותה לשי. למרות שלא זכינו שהם יהיו אתנו ברגע המרגש, זכרם מלווה אותנו גם בערב זה.
עדיין לא סיימתי להתרגש מהחג וכבר החלה התרגשות הנסיעה. רוני צוחק על הכמות הבלתי־הגיונית שאני אורזת לשמונה ימים, אך אני, רומנייה נאמנה לתפקיד האגירה, ממשיכה, רק שלא יחסר...
שי מגיעה הביתה ומגישה לי את הרגל.
"אימא, תרגישי... הייתי במקלחת ולא היה לי כוח לעמוד, אז התיישבתי על כיסא הפלסטיק ושמתי את היד על הירך... נו, תרגישי... יש פה איזה גוש כזה..."
אני צוחקת, "איזו מין שיטה זו להתקלח? מה את בת 91 בבית חולים?"
אני מעבירה את היד ולא בדיוק מרגישה...
"נו, אימא, את כל כך מעצבנת, תפסיקי לצחוק."
"טוב, טוב, לכי לאבא," אני עונה, "תני לו להרגיש, הוא יותר עדין ממני... עזבי אותי מהשטויות שלך..."
"כן, יש משהו. אני מרגיש." הוא אומר לה.
"נו, מה עושים?" היא שואלת.
"לא יודעת!" אני עונה.
"אוף, את כל כך מעצבנת... תחשבי קצת!"
"אל תלחיצי אותי. בנובמבר יש תור לביקורת של הגב שלך אצל ד"ר בן יצחק, נראה לו את זה."
החיים בחום ובלחות של אוגוסט נמשכים כסדרם. לשי יש פטריות שמש על הגב והן מפריעות לה, אני קובעת לה תור לרופא עור. אין לי מושג מדוע, אך פתאום, תוך כדי ביקור אצל הרופא, אני אומרת: "ד"ר אדלשטיין, תסלח לי, אבל יש לשי בליטה ברגל. אני יודעת שזה לא שייך לתחום שלך, אבל תעשה לי טובה ותבדוק במה אתה יכול לעזור..." מאיפה באה לי החוצפה? התחושה?
"כן, יש משהו," עונה הדוקטור הנחמד, "אני מרגיש... אתן לכן שם של כירורג כאן אצלנו, זה בטח שומן, אבל הוא כבר יסביר לכם."
אנחנו נפרדות ממנו עם מרשם לפטרייה ומכתב לכירורג. אני קובעת לשי תור לכירורג כשנחזור, מה בוער?
סיציליה מאירה לנו פנים ואנחנו מאוד נהנים, למרות קשיי השפה. בשבילי ובשביל רוני זו ממש חגיגה - הכול בנחת, לא בוער כלום, עוצרים כשרוצים ונהנים מהנוף המקסים באזור של האטנה. סיציליה היא גם ארץ מאוד חסכונית, אין מה לקנות בה חוץ משמן זית וזיתים. רוני מבסוט!
אנחנו חוזרים בדיוק להתחלת השנה. עמית מתחילה את כתה ו', נטע כבר בכתה י' ושי סיימה לעבוד ב"בית חלומותיי" ומתחילה לעבוד בבית תינוקות.
יומיים אחרי שחזרנו, יש לנו תור עם שי אצל הכירורג. הוא ממליץ שנלך לאורטופד כי זה לא בתחום שלו. זה נראה לו כמו משהו שומני. שמחות וצוהלות אנחנו יוצאות ממנו ובהמלצתו פונות לעבר חדרו של האורטופד.
אנחנו מתיישבות ומחכות. יש רק שני אנשים לפנינו ועכשיו אנחנו נכנסות. "מי נתן לכן להיכנס?" איזה אנטיפט! אני מנסה להסביר לרופא המעצבן הזה את הסיפור, והוא כמו זעפני מהדרדסים, מחמיץ לנו פנים ועושה טובה שהוא מסכים לבדוק את הילדה, אבל לא לפני הרצאה שאנחנו לא בסדר. בקושי מרים את הראש המכוער שלו כדי להסביר, נותן לנו מכתב הפנייה לצילום רנטגן, ואומר לנו לחזור אליו עם התוצאות כמה שיותר מהר. כשאני שואלת מה זה יכול להיות הוא עושה טובה ועונה לי שנראה לו שזה גוש שומני, אבל הוא לא יודע.
אנחנו צועדות למכון הרנטגן, אולי יבוא המזל בשלישית?
זה היום שלנו! אנחנו מסיימות באמת מהר את הצילום ודוהרות לבדוק אם הרופא עוד שם. אני דופקת בדלת ואנחנו נכנסות בשקט (אין הומור, אין צחוק, לא מתאים!). נותנות לו את הצילום עם התשובה. הוא מסתכל ומתחיל לכתוב, שקוע בעצמו, ואנחנו יושבות מולו ומסתכלות אחת על השנייה.
לפתע, הוא הופך להיות סימפטי ומבקש שנקבע תור גם לאולטרה־סאונד.
אני שואלת אותו מה כתוב בתשובה, כי יש שם מינוח שלא מובן לי ולידו סימן שאלה. בלי לחשוב פעמיים אני שואלת, "תגיד, מה זה, זה סרטן?"
"תירגעי, גברת," הוא מרים את ידו בתנועת הרגעה, "זה לא נראה לי בכלל. כנראה שזה גוש שומני, אבל אני חושב שכדאי להוציא אותו, אז אני אתן לכם הפנייה לקפלן, כי אצלנו לא עושים דברים כאלה. תחזרו אחרי האולטרה־סאונד ונחליט."
"תודה רבה לך, דוקטור!" אנחנו יוצאות רגועות ושמחות ואני מודיעה לשי שאם צריך אורתופד ואם צריך קפלן, אז אני פשוט אקדים לה את התור אצל ד"ר בן יצחק, כי לרופא הזה אנחנו לא חוזרות, יש גבול. העיקר ששי תירגע ולא תגיד לי כל הזמן שאני מחפפת בבריאות ודוחה כל דבר.
בינתיים, חברינו בקיבוץ מתחילים לתכנן טיול ג'יפים לתורכיה, בתחילת אוקטובר. רוני ואני מתים לנסוע, אבל זה קצת מוגזם, רק חזרנו. לבסוף אנחנו מצליחים להתארגן ולהצטרף לטיול. עם כל הלחץ הכלכלי קשה לוותר על טיול כזה, שמבטיח צחוקים עם מורדוך, וחזרה להתנהגות של ימי הנעורים.
אלו היה חמישה ימים קסומים, בגלל הנוף ובעיקר בגלל החברה. חזרנו לישון כמו פעם בטיולים השנתיים, התקלחנו בתנאי שדה, אבל למי זה היה אכפת? העיקר, האווירה הטובה עשתה את הטיול לכיף גדול.
החיים יפים ואנחנו כל כך נהנים, ומי חושב שזה השקט שלפני הסערה? ואולי קיבלנו את השקט הזה, כדי שיהיה לנו כוח לקבל את הסערה?
