|
את מכתבכם קיבלנו בשמחה
מכתבי משפחה מפולין
מאת: נעמי אלדר
שבת אחר הצהריים, אימא ז"ל יושבת ליד השולחן ועליו כמה דפים מצהיבים כתובים צפוף. היא
קוראת אותם שוב ושוב, בשפת האם שלה. הם כל כך מוכרים לה, היא בטח יודעת אותם בעל פה. אימא נאנחת ומצטטת: "יו, מיין טייערע קינד, דיא האסט שטענדיג מיר אללעס דערציילט" (''כן ילדתי היקרה, את הרי תמיד סיפרת לי הכול''). ואני רואה, אבל לא ממש מבינה באותם הימים כמה געגוע יש באותה קריאה, כמה צער, לא מבינה את הצורך שלה לקרוא שוב ושוב, לחוש את מגע הדפים, שאולי מקרב אותה שוב לאימא, לאבא, לאחים לאחיות, לכל מה שעזבה ולכל מה שאיננו.
לא ממש הבנתי אז את ההזדמנויות הנדירות שהיו לי - לשאול, להכיר, להתקרב, לדעת. ואיחרתי את המועד.
כיום אני סבתא בעצמי ויושבת גם אני ליד השולחן ועליו אותם דפים מצהיבים, כתובים צפוף,
ביידיש, בפולנית, אך הכול חדש ולא מוכר. מתרגמת אותם ולומדת להכיר לאט-לאט, מעט-מעט, שני עצים וענפיהם, שני בתי אב: את משפחת אימא ואת משפחת אבא.
דפים אלו הם מכתבים שנכתבו משנת 1934 (שנת עליית הוריי לארץ) - ספטמבר 1939 (פרוץ מלחמת העולם השנייה) ושני מכתבים נוספים נכתבו מהגטו בשנת 1941 ונשמרו בחלקם.
תוך כדי תרגום המכתבים וקריאתם, מאיר ואני יוצאים למסע לפולין. מבקרים בעיירות הולדתם ומגוריהם של ההורים: בזדונסקא וולה - עיירת הולדתו של אבא ובפרשקה - עיירת הולדתה של אימא. במסע זה הלכנו ברחובות העיירות, ליד בתיהם, בדרך ל'חיידר', בגן העיר, ליד בית הכנסת, בכיכר השוק. כאן חיה משפחתי. וזה כל כך מוחשי. הולכת בעקבות סבא וסבתא, דודים ודודות. האנשים הקרובים הללו שהיו עד עתה ערטילאיים, לא מוכרים, הולכים ולובשים דמות ומראה. ומתעוררת הכרה שסדנא דארעא חד הוא. שהם חיו שם חיים רגילים, כמוני וכמוך. הם היו אנשים רגילים שלמדו, עבדו וטרחו ,התמודדו עם קשיי פרנסה ובעיות אחרות, עזרו זה לזה ותמכו זה בזה; הם גידלו ילדים, דאגו, ביקרו ונסעו, הלכו לבית הכנסת ולסידורים, כתבו מכתבים וידעו גם לצחוק ולשמוח. והשמות מוכרים כולם, ומתוודעים וחשים יותר מקרוב את סבתא מעכה ואת סבתא הנדל, את סבא שמואל נתן ואת סבא שלום דב ואת כל אחד מהאחים והאחיות של אבא ואימא. כי כולם כתבו, סיפרו על אירועים מיוחדים, על השמחות, על הקשיים והבעיות, על הילדים והנכדים, על הקרובים והשכנים, על המצב ועל הגעגועים.
ואיזה מזל שכתבו, איזה כוח יש למילים כל כך הרבה שנים אחרי.
|
|
