מאת: יעל אושרוב
 

"כשאני כותבת שורות אלו, אני מתגוררת בדיור מוגן 'דור טבעון' שבקרית-טבעון.
בתחילת נובמבר 2012 ימלאו לי 84 שנים. ילדיי – שאול שי, אורלי ועוזי יוכלו ללמוד משהו על תולדות חיי בעבר רק לאחר שיקראו בספרי זה, העומד לצאת לאור בקרוב. נכדיי – אלעד, איה ומאור – גם הם יצטרכו לעיין בו אם ירצו להכיר, ולו במעט, את קורות חיי הראשונים, את ילדותי.

גם אני, בזמנו, לא שאלתי שאלות ולא קיבלתי תשובות מפי הוריי כי -
א) יש שאלות שלא שואלים
ב) מה בוער? יש זמן, יום יבוא ואשאל...
היום כבר לא נותר איש, שיוכל לספר לי את שרציתי לשאול ולא שאלתי.
 
רוב הסיפורים הידועים לי על סבי וסבתי הם מפי השמועה בלבד. פירורי-פירורים של ידיעות עליהם ועל עברם. איני בטוחה מה נכון ומה לא. סבי וסבתי, דב ורוחמה ויינברג, הורי אמי יהודית, הגיעו ארצה בסוף המאה ה- 19 והתיישבו, כמובן, בירושלים העתיקה, בתוך החומות.
מה הביא אותם הנה? לא פוגרום ולא ציונות! מספרים, שבפולין (סבא משדליץ וסבתא מוורשה) נולדו להם שתי בנות, חווה ובתיה, ובכל פעם שסבתי הרתה בן זכר – הייתה מפילה את עוברה. מה עושים? הלכו לקבל עצת ופסיקת הרב המקומי. הרב פסק:
"משנה מקום - משנה מזל!"

החליטו השניים: אם יש לשנות מקום - נוסעים לפלשתינה. וכך היה.
בירושלים אכן נולד להם בן זכר ושמו חיים (לימים, הגיע עם קול הבריטון המופלא שלו לאיטליה, בעקבות מלגה מטעם הברון הירש. הוא למד שם מוסיקה ופיתוח-קול והתקבל כזמר אופרה ב"לה-סקאלה", מילאנו, ושמו הוסב לויטוריו ווינברג.)
אחרי הולדת ה"קדיש", נולדו להם עוד שתי בנות, זהבה ויהודית - היא אמי."