מאת טרומן קפוטה

תרגום מאנגלית: ליאור שטרנברג

כתר הוצאה לאור

 

 

 

כאשר מתרגלים לקבל עיתון כל יום, אי אפשר להיגמל מההרגל להתחיל את הבוקר ברפרוף על כותרות היום. אלא שלא קל לקרוא עיתונים בעת האחרונה. כמעט מדי יום מסוקרת בעיתון פרשיית רצח אחרת, מעוררת חלחלה. הרצח של משפחת אורשנקו, על שש נפשותיה החזיר אותי באחת לספר שזה אתה סיימתי לקרוא. דם קר מאת טרומן קפוטה, יצא לאור בתרגום חדש של ליאור שטרנברג.

 

ספרו זה של קפוטה נחשב לאחת מפינות הדרך בספרות האמריקאית, שכן היה הראשון בז'אנר ה"ניו-ג'ורלניזם", מעין כתיבה עיתונאית. דם קר הוא רומן לא בדיוני, המבוסס על סיפור אמיתי: ידיעה קטנה בעיתון על רצח של ארבעה בני משפחה אחת בעיירה קטנה בארקנסו, משכה את תשומת ליבו של קפוטה. במשך חודשים ארוכים הוא ערך תחקיר על המקרה, בסופו פרסם את הסיפור ככתבה בעיתון והוציא לאור ספר המתאר את מה שאירע באותו לילה בו נרצחו ארבעת בני משפחת קלאטר, ללא סיבה נראית לעין.

הספר נפתח בתיאור פסטורלי של הולקומב, ושל ערב נעים במשפחת קלאטר, משפחה אהודה באזור, יראת שמיים, וישרת דרך. רק עצם הידיעה על סופם הקרב מציפה את הקורא במתח לקראת הבאות.

את הרצח מגלות שתי חברות של ננסי, הבת, אשר מגיעות לבית על מנת להצטרף אליה לכנסייה בבוקר יום ראשון.

 

"נכנסנו דרך דלת המטבח, שכמובן לא הייתה נעולה; האדם היחיד שנועל דלתות באזור הזה הוא גברת הלם - המשפחה לא נהגה כך מעולם. נכנסנו פנימה ומיד שמתי לב שהם לא אכלו ארוחת בוקר; לא היו כלים, לא היה שום דבר על הכיריים. ואז שמתי לב למשהו מוזר: הארנק של ננסי. הוא היה מונח על הרצפה, קצת פתוח. עברנו דרך חדר האוכל ועצרנו בתחתית המדרגות. החדר של ננסי נמצא ממש בקצה המדרגות. קראתי בשמה והתחלתי לעלות במדרגות וננסי איוולט באה אחרי. קול הצעדים שלנו הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר, הם רעשו כל כך והכול מסביב היה כל כך שקט. דלת חדרה של ננסי הייתה פתוחה. הווילונות לא היו מוסטים והחדר היה מוצף אור. אני לא זוכרת שצרחתי. ננסי איוולט אומרת שכן - שצרחתי וצרחתי."

במקביל, מתאר קפוטה את מסעם של שני הרוצחים עד לתפיסתם, משפטם, והוצאתם להורג.

אין מסתורין בסיפור. הכל ידוע מראש, ובכל זאת הספר מרתק, שכן מלבד תיאורים של אמריקה של שנות החמישים, מצליח קפוטה להיכנס לראשם של הרוצחים ולבנות את דמויותיהם בצורה כה אמינה, עד שנדמה שהם יצירי דמיונו ולא דמויות בשר ודם. 

במהלך הסיפור הטרגי משלב קפוטה תובנות על החיים, על החברה האמריקאית, מערכת המשפט שלה ועל בני האדם כחברה וכפרטים.

 

"באותו לילה, איש בהולקומב לא שמע את ארבע היריות של רובה הציד, שבסופו של דבר קיפדו את חייהן של שש נפשות. אבל לאחר מכן, אנשי הכפר, שעד אז בטחו איש ברעהו עד כדי כך שאפילו לא טרחו לנעול את דלתותיהם, שבו ושִחזרו שוב ושוב בדמיונם את ההתפוצצויות האיומות הללו שהציתו להבות של חוסר אמון, שלאורן, שכנים ותיקים שלחו זה בזה מבטים מוזרים, כזרים."

 

כל אלו ביחד, בנוסף ליכולת הכתיבה המרשימה של קפוטה, יוצרים ספר משובח, המעורר מחשבה על טבע האדם.