ברברה יוצאת לחקור את רצח אביה, לאחר שמצאה בביתו מחברות ישנות החושפות סודות היסטוריים. היא פונה לאריך צאודר, מנהל האגף העתיק של הספרייה הלאומית בווינה ויחדיו הם יוצאים לחקור את סוד המחברות. ואולם, כוחות גדולים מנסים למנוע מהם להגיע לאמת. כת "אלפא-אומגה", ששמה לה למטרה לגרום למלחמת ארמגדון – המלחמה האחרונה – אינה בוחלת באמצעים או בהרג כדי לקדם את מטרתה. בעזרתו של קובי, איש מוסד לשעבר וכעת חבר בתנועת "'אחישנה", הם יוצאים למסע בעקבות העבר.
בינואר 1889 נמצא רודולף, בנם של הקיסר פרנץ יוזף ושל הקיסרית סיסי, יורש העצר של המונרכיה האוסטרו-הונגרית, ירוי בראשו באחוזת מיירלינג, ולצדו אהובתו מארי וטסרה, גם היא ללא רוח חיים. סיבת המוות של שני הנאהבים אפופה מסתורין עד היום. תשע שנים לאחר מכן, בשנת 1898, נרצחה אמו הקיסרית סיסי בידי אנרכיסט איטלקי שהגיע לשווייץ. הוא נידון למאסר עולם ונמצא תלוי בתאו אחת עשרה שנה לאחר הרצח. סיבת מותו נקבעה כהתאבדות.
האם אירועים אלו היו מקריים או שמא יד מסתורית כיוונה אותם? ומה הקשר בין רציחות אלה לחנית הגורל, שנכחה בכל אירוע משמעותי בהיסטוריה, ולזונה הגדולה מבבל? האם יצליחו אריך וברברה לעצור את מלחמת ארמגדון?
זהו רומן מותח וסוחף, הנע בין העבר להווה, ואי-אפשר להפסיק לקרוא בו עד סופו המטלטל.
העיירה לנסי הייתה עיירת פרברים טיפוסית ששכנה מדרום לז'נבה. כמותה צמחו רבות בפאתי הערים הגדולות באירופה. בתי אבן צפופים נטולי נוי, ללא גינות, שימשו את המעמד הבינוני שלא יכול היה להרשות לעצמו לגור בז'נבה. שכונות צפופות ומכוערות של מהגרים מאסיה ומאפריקה צמחו סביב העיירה והקיפו אותה במקצב לא מוכר של מוזיקה ובריחות של תבלינים זרים.
רובר דאובר פסע במהירות לאורך בתי המגורים. הוא התגורר בשכונת לנסי הקטנה, הוותיקה והיוקרתית, למעלה מעשרים שנה. השעה הייתה מאוחרת וירח עייף הציץ מבין העננים, הטיל על מדרכות הרחוב את צִלם הארוך של עצי הלבונה הבודדים שהפרידו בין הבתים. הגשם ירד בטיפות עבות, ורובר הידק את צווארון מעילו ומשך את כובע הלבד אל מעל אוזניו. המים זלגו מן הכובע אל השכמייה שלבש מעל המעיל. שלוליות הלכו והצטברו על הכביש והפכו לזרם שועט במורד הרחוב. רובר התבונן בשעון בעצבנות. הרכבת לז'נבה יוצאת בעוד שלושים דקות, הוא מיהר כדי להספיק להגיע לתחנה בזמן.
רובר דאובר היה גבר בשנות השישים המאוחרות של חייו. הליכתו הייתה עדיין נמרצת וקומתו זקופה, אך המבט בעיניו היה לאה. הקמטים שנחרטו עמוק בפניו העידו על חיים שלא היה בהם הרבה מן הפינוק. בידו הימנית אחז תיק עור חום דהוי, ופרקי אצבעותיו הלבינו בשל אחיזתו החזקה. רובר חלף על פני הבר השכונתי. כמו בכל יום ראשון בערב היה המקום מלא, וקולות צחוק והמולה חדרו מבעד לווילונות הכבדים שכיסו את החלונות. רובר עצר רגע והאזין.
"...לילות של אהבה בלי סוף, האושר שאחרי הפחד כל כך נעים וטוב ביחד, שבא את החיים לקטוף..."
אנחה נמלטה מפיו. השנסון 'החיים בוורוד' של אדית פיאף... זה היה השיר האהוב על אשתו. כאשר עוד הייתה בחיים, הם נהגו לשבת בבר בכל יום ראשון, לשתות כוסית ולהאזין למוזיקה.
רובר המשיך ללכת בחופזה. מדי פעם עצר, התבונן לאחור והאזין. היה נדמה לו שהוא מבחין בצל או בקול צעדים. האם עוקבים אחריי? תהה, אולי זו הייתה טעות. הייתי צריך להמתין למחר.
הוא ניסה להתעלם מהלמות לבו ומן הדופק הפועם בעורקיו, אך ללא הצלחה. האם אלו צעדים או טיפות הגשם הנופלות? רובר הגביר את מהירות צעדיו. מרחוק כבר נראו עצי הגן, ואחריהם יפנה שמאלה ויגיע לתחנת הרכבת.
שיחת הטלפון שקיבל בבוקר הכתה אותו בתדהמה. "אנחנו יודעים שמחברות לוקני אצלך," נשמע קול מאיים, "בוא מחר בבוקר לתחנת הרכבת בז'נבה והבא אותן אתך. אל תתחכם. צעד מיותר מצִדך וברברה שלך תיפגע. אנחנו יודעים בדיוק איפה היא גרה בז'נבה."
ברברה הייתה בתו היחידה של רובר. הוא אמנם לא הרבה להיפגש אתה מאז מות אשתו, אך היא הייתה בבת עינו והוא היה מוכן לעשות הכול כדי שלא יבולע לה.
מי אלה? איך הם גילו את המחברות? רובר צעד בחוסר מנוחה בסלון ביתו, ואז ניגש לטלפון והתקשר אל חברו ז'יסקאר לוטאן וביקש לפגוש אותו עוד באותו ערב. הוא הכיר אותו עוד מלימודיהם המשותפים בקולג'. ז'יסקאר היה עורך דין ידוע בז'נבה, היה לו משרד גדול ולקוחות רבים מקרב צמרת השלטון. הם קבעו להיפגש בתחנת הרכבת בז'נבה. רובר הזמין מיד כרטיס לרכבת ויצא לדרך.
הוא חלף ליד כניסה חשוכה. נצנוץ מתכת הבליח באור הירח הדליל ונשימתו קפאה באחת. רובר חש חבטה בחזהו, הפגיון בעל הלהב המשולש היה דק וארוך והוא חדר בדייקנות ללבו. כתם דם החל להתפשט מסביב למקום הדקירה. הוא השמיע קולות חרחור, רגליו קרסו. הוא נפל וראשו נחבט באבן השפה בקול עמום. התיק נשלף בחוזקה מכף ידו.
"לעזאזל, מרד, אין כלום בתיק, רק עיתון מזוין," לחש הגבוה מבין השניים בשפתיים קפוצות, "בוא נסתלק."
