ילד 44

מאת: טום רוב סמית

מאנגלית: הדסה הנדלר

כתר הוצאה לאור

"את חייבת לקרוא את הספר הזה!" קיבלתי המלצה חמה. אז פתחתי,קראתי שני עמודים והנחתי הצידה בחלחלה. רוסיה הקומוניסטית, רעב נוראי, הישרדות...משהו שמבטיח ספר מתח אפל. הצצתי החוצה לסתיו האביבי שלנו, לא התחשק לי. מסרתי אותו לחברה טובה שבולעת ספר לארוחת בוקר ועוד שניים לצהריים. היא חזרה אלי, כולה נלהבת מהספר.

הנה, מילה במלה:

 "יש לי חברה שפותחת ספר מתח, קוראת את הפסקה הראשונה ומניחה את הספר בצד. זה לא בשבילה, היא לא אוהבת ספרי מתח, הם לא "עושים לה את זה". אני דווקא מאלה שספרי מתח כן "עושים להם את זה" – ככל שהספר קודר, מצמרר, מותח ואפוף דם, כן ההנאה גדולה יותר:

"לאריסה פטרובה שכבה על גבה. עורה היה חיוור, וורידים כחולים, דקים כקורי עכביש, חצו אותו לאורכו ולרוחבו. שערה היה בלונדיני. קטע גדול מהפוני שעל מצחה נחתך בקו לא ישר. החלק שווארלאם לקח. פיה כבר לא היה מלא בחול – הוא נוקה – אך לועה היה פתוח עדיין, נעול באותו מצב".

ספר הביכורים של הסופר הבריטי טום רוב סמית, "ילד 44", ראוי לכל הסופרלטיבים האלה.  סמית  בורא מחדש את בריה"מ הסטאליניסטית ועושה זאת בכישרון רב. העלילה המקורית מתרחשת בבריה"מ בשנת  1953, סוף עידן  הטיהורים הגדול של סטאלין. כשגיבור הספר, הסוכן המצטיין של המשרד לביטחון המדינה, לב סטייפנוביץ', נקרא לחקור מקרה רצח של ילד ולטאטא אותו אל מתחת לשטיח, כמקובל, הוא כועס מאוד. ראשית, מפני שהחקירה תרחיק אותו מפרשה מעניינת יותר בה עסק וחשוב יותר - כי ברוסיה של סטאלין אין דבר כזה שנקרא רצח והפושעים היחידים הם אויבי המדינה.

בעקבות מאבקי כוח עם סגנו השאפתן, מאבד לב את דרגתו ומוגלה מהבירה מוסקבה לעיר נידחת בהרי אורל. שם הוא חושף באקראי את החוט המקשר בין כחמישים מקרי רצח של ילדים, מתפכח מחלום הסוציאליזם ושב לחקור בחשאי את מעשי הרצח.

"לב הרגיש את ההשפעה של האמפטמין – עייפתו התנדפה. הוא זינק קדימה, אנשיו בעקבותיו, ונע אל עבר הבית כמו לולאה המתהדקת סביב צוואר. הילדה פתחה בסערה את דלת הכניסה ונמלטה פנימה. לב, שהיה במרחק של שניות מאחוריה, הטיח את כתפו בדלת הכניסה, הניף את אקדחו והתפרץ לתוך הבית."

הדסה הנדלר היטיבה לתרגם את הספר המרתק והמותח מתחילתו ועד סופו.