מחלת האבנים
מאת מילנה אגוס
תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן
הוצאת כתר בשיתוף הספריה החדשה
החופש הגדול מתקרב ובא, ונדמה שכל הילדים בכל בתי הספר יוצאים ל"טיול שנתי", דקה לפני הקיץ יגיע, ויהיה חם מדי. טורים ארוכים של ילדים מיוזעים ורעשניים, משתרכים לאיטם במסלולי הטיול, והמשקיף מהצד ותוהה בינו לבינו האם הילדים האלה, המרוכזים כל כך בעצמם, עטופי אוזניות וסלולרי, מצליחים לחוות ולו מעט מהטבע המקיף אותם? ובכן, את התשובה קיבלתי כשחזר הבן הגדול מארבעה ימי טיול, והביא איתו אבנים שאסף בדרך. חייכתי ביני לביני, כל זמן שילדים אוספים אבנים, הכל בסדר. האבנים עדיין מונחות על השולחן במבואה, מחכות שיימצא להן מקום בבית, ולידם מונח הספר "מחלת האבנים" מאת מילנה אגוס, שסיימתי לקרוא בימים אלה.
אלא שהאבנים המדוברות בספר אינן אבנים מהסוג הרגיל, אלא אבנים בכליות, מחלה שממנה סובלת גיבורת הספר. ואם באבנים בעסקינן, אזי הספר הזה הוא מסוג האבנים היקרות, פנינה של ממש.
את הסיפור מספרת נכדתה של גיבורת הספר, נטולת שם כמו שאר הדמויות, את סיפורה של סבתה, שרק בגיל 33 נישאה, וזה לא היה מובן מאליו בסרדיניה של 1943: כיצד אשה יפה כל כך, שהיו לה מחזרים רבים, לא מצאה חתן. "בימי ראשון, היתה הולכת לכנסייה לשאול את אלוהים למה, למה הוא כל-כך לא צודק ומונע ממנה להכיר את האהבה, שהיא הדבר הכי יפה, היחיד ששווה את המאמץ לחיות". בסופו של דבר הסבתא נישאה לפליט שנמלט לכפר שלה מקליארי, אחרי שכל משפחתו נהרגה במלחמה. היה ברור לכולם שהוא נושא אותה רק מתחושת חובה למשפחה שאירחה אותו. גם היא, מצידה, נישאה לו ללא אהבה, ובסתר כותבת.
"אבל בינתיים היא כבר למדה לקרוא ולכתוב וכל חייה היא כותבת בסתר. שירים. אולי מחשבות. דברים שקורים לה, אבל קצת מומצאים. לאף-אחד אסור לדעת על כך, כי אולי יחשבו שהיא משוגעת."
בשל מחלת הכליות ממנה היא סובלת, הסבתא אינה מצליחה ללדת ילדים, ולאחר המלחמה היא נשלחת לבית מרפא, ביבשת האיטלקית, שם היא פוגשת את הניצול, שהופך להיות מרכז חייה. "בימים הבאים היתה מסתכלת בו משולחנה, או במרפסת, שהלך אליה כדי לעשן סיגריות נַציונָלי בלי פילטר או לקרוא, והיא היתה רוקמת מפיות ברקמת צלבים משעממת עד מוות. תמיד מיקמה את הכיסא מעט מאחוריו שלא יירָאה שהיא מביטה בו מוקסמת מקו המצח, מן האף המחודד, מן הצוואר חסר-המגן, מן השיער המתולתל בחוטים לבנים ראשונים, מן הרזון המכמיר-נפש בתוך הכותונת המעומלנת הלבנה-כשלג ששרווליה מופשלים, מן הזרועות החזקות והידיים הטובות, הרגל הנוקשה בתוך המכנסיים, הנעליים הישנות אך המצוחצחות למשעי – היה אפשר לבכות למראה המכוּבדוּת של הגוף הפגוע הזה, שלמרות הכל עדיין היה באופן לא-מוסבר חזק ויפה."
תשעה חודשים אחרי שחזרה, היא יולדת את בנה יחידה, שהופך לפסנתרן בעל שם עולמי, ובתו - היא נכדתה המספרת את הסיפור. כל עולמה של הסבתא סובב סביב הניצול ההוא. אפילו בביקורה של המשפחה במילאנו, עיר מגוריו של הניצול, מבלה הסבתא שעות בשוטטות ברחובות, בחיפושיה אחריו. עד כדי כך שנכדתה בטוחה שהוא סבה האמיתי. הנכדה היא זו שמוצאת את המחברת השחורה של סבתה, שנים לאחר מותה, ומספרת את סיפורה.
בלשון עדינה וחומלת מספרת הנכדה את סיפורה של אשה יוצאת דופן, שונה, שהסביבה שבה היא חיה לא ידעה כיצד לעכל. הספר אינו ארוך, ואפשר לגמוע אותו בלגימה אחת.אבל הוא כל כך נפלא, עד שלקראת הסוף מצאתי את עצמי מאיטה את הקצב, מושכת את המשפטים והמילים, כדי שלא ייגמר מהר...
נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה התפרסמה בעיתון "קו למושב"
