ארז קומרובסקי

עם עובד

 

 

 

התמזל מזלי ואני אוהבת לבשל. ובשנים עברו, כשלא התקמצנתי על המים, גם הצלחתי לגדל לא מעט ירקות. לצאת בבוקר לגינה, לקטוף ירקות טריים ואז להחליט מה לבשל לצהריים...תענוג אמיתי.

כשמגדלים ירקות לבד, מגלים עד כמה זה נכון לאכול בדיוק את מה שמזמנת לנו האדמה-

אין טעמו של קישוא טרי, או במיה או חציל שנקטף עכשיו, כשזה שנקנה בחורף, כמו שאין להשוות את טעמו של הכרוב בחורף לאחיו הקייצי. ירקות בעונתם.

השנה אני מסתפקת בלהביא אותם מהחווה האורגנית הסמוכה לנו, אבל הם עדיין מדברים איתי, הירקות - ממליצים לי איך לבשל אותם היום. ואם אני לא מצליחה להחליט, אני פותחת את שנה בצלחת שכתב ארז קומרובסקי.

ארז קומרובסקי, השף המצליח של לחם ארז, פרש מעסקיו לפני שלוש שנים ועבר למצפה מתת בגליל. בביתו המקסים על צלע ההר, הוא הקים גינת טרסות מלבבת ובה הוא מגדל ירקות ועשבי תיבול, ומפיץ את תורת הבישול האקולוגי הגלילי.

הספר מחולק לפי ארבע עונות השנה, ומכיל מתכונים המתלווים לסיפורים קצרים וציוריים, הקשורים לעונה. כל כך שמחתי למצוא בספר את הציטוט הזה:

"ככל שהחברה שלנו הלכה והתעשרה, כן התרחקו הטבחים מהטבע. התרחקנו מהעונתיות. אנחנו דורשים עגבניות בשלות ומתוקות גם כשיורד ברד, לא מוכנים לוותר על בזיליקום שלנו גם כשיש קרה...אוכל בא מהטבע, ובטבע שלנו יש חורף וקיץ. יש לימון בחורף וליים בקיץ. ארטישוק ירושלמי בסתיו, ופול ירוק עכשיו, באביב."

המתכונים מקסימים, קלים למדי, מלאי ניחוחות של גליל. אבל הסיפורים הם גולת הכותרת, וגם מי שלא מבשל, ייהנה לדפדף בספר ולקרוא את הסיפורים הכתובים ביד קלה, בלשון ציורית וחושנית, מלאי הומור ושמחת חיים.

החיים בגליל זימנו לארז מפגשים עם מאכלים יחודיים, אנשים מיוחדים וחוויות מעשירות. הוא יוצא לטיול בוקר ופוגש בחזירי בר, עיזים פולשות למטע הצעיר שלו, הוא מבשל דלעות, ואוסף בולבוסים ישר מהשדה. מגלה את נפלאותיו של השומר, ושמן הזית, שותל עצים, אוסף פטריות. ובין לבין פוגש שכנים, יהודים, דרוזים, ערבים. פעיות של גדיים, מתערבבים בריחה של אדמה תחוחה, ועשן העצים בטאבון.

"כשנכנסתי לחצר היה ריח של מדורה, והאנשים התקבצו ליד טאבון קטן שעמד על האדמה. ליד הטאבון היו פרושות מחצלות, ועליהן עמדו עשרה סירים בגדלים שונים.

"הבאתי טלה," הכרזתי בגאווה. המארחת, בתגובה, נשאה אלי את מבטה ולא אמרה מילה. השכנות האחרות שהיו שם הרימו גם הן גבה, ובישרו לי שזה בית צמחוני.

הסמקתי. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי – להביא בשר לצמחוני זה כמו להביא פרשוטו לאדם דתי. לא טוב להתחיל ככה יחסי שכנות טובים. מובן שהתנצלתי מכל הכיוונים. אחר כך התיישבתי ליד הטאבון הקטן, ושתינו תנ מרווה וזוטא לבנה. מרוה חוסר נעימות התחלתי לחקור מי בנה את הטאבון הזה. מתברר שלבנאית קוראים דינה ושגם היא שכנה.

"גם אני רוצה טאבון, "אמרתי לה, יש לי חלום לאפות לחמים כאן."

זהו ספר של ניחוחות וטעמים. גלילי מאד, ישראלי מאד, ומעורר חשק גדול לאוכל, אם לא לבישול. אך ראו הוזהרתם: אם תפתחו אותו רק כדי להחליט מה לבשל לצהריים- תמצאו את עצמכם שעה אחר כך עדיין שקועים בקריאה...