הספריה החדשה/ הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

 

"השבוע מלאו חמש שנים למותו של הסופר יוסל בירשטיין," נכתב בעיתון. עיני נעצרו על הכתוב. חייכתי לעצמי. הייתה לי הזכות להכיר את האיש הנפלא הזה, ומי שהכיר אותו לא יכול להיזכר בו ללא חיוך. איש נמוך קומה היה, עיניו צוחקות, קסקט על ראשו וצעיף משובץ כרוך תדיר סביב צווארו, בחורף הירושלמי. כך אני זוכרת אותו. היינו נפגשים מדי כמה חודשים במסגרת העבודה, וזה תמיד היה תענוג. הוא היה משבץ בדבריו סיפורים קטנים, אנקדוטות מעוררות חיוך. יוסל תמיד ראה את הטוב בבני האדם. הוא אחד מבני הסגולה שניחנו במתת הזו. וגם ביכולת לספר סיפור.  

חזרתי לעיין באחד מספריו האהובים עלי "אל תקרא לי איוב". המספר, מתארח אצל חבר נעוריו, המיליונר שלמה שפירא. ערב אחד, כשחזר מעבודתו לדירתו המפוארת של ידידו, פגש  את הנריק דדון, מסגר, ששלמה הזמין להחליף את המנעולים בדירתו, כדי שאשתו לא תוכל להיכנס. שלושת הגברים מבלים לילה הזוי, של סיפורים ושתייה.

אט אט מתחוור לנו כי הערב טומן בחובו הפתעות שארגן שלמה שפירא למסגר ולחברו. שלושת הגברים נשארו בחדר עד אור הבוקר, והלילה הופך לטקס ארוך וגרוטסקי, המעלה מן העבר את סיפור חייהם של כל אחד מהשלושה, וכל אחד מהם הוא איוב.

אבל העלילה הזו היא רק מסגרת לסיפורים קטנים המשובצים לאורך כל הספר, וסופם שמשתלבים גם הם בעלילה. הנעורים בביאלה העיירה בפולין, נסיעתו של המספר לאוסטרליה, אל אביו שעזב את אימו והקים משפחה חדשה, שוכח את ילדיו מאחור.

ביאלה, עיירת מולדתו של יוסל בירשטיין, מופיעה ברבים מספריו, כמו היידיש המתנגנת, מספרת את סיפורם של חיים יהודיים שאינם עוד. יוסל עזב את ביאלה לאוסטרליה בהיותו בן 16, משאיר אחריו את משפחתו, שנספתה כעבור כמה שנים. געגועיו לחיי העיירה היהודית באים לידי ביטוי שוב ושוב בספריו.

"גם אבא התחיל לחייך אלי מזכרוני. ערב-שבת. אבא יושב שפוף על שרפרף הסנדלרים ומתקן זוג מגפיים, ואמא מבקשת ממנו שיפסיק לעבוד כדי שתוכל לכבד אתה רצפה ולפרוס עליה את המחצלות הצרות ואת השטיחים הקרועים מרוב שימוש, שלא ידרכו על הקרשים הרטובים. אבל אבא ממשיך לעבוד עד כניסת השבת. לא נורא הוא אומר לה כשהוא רואה את פניה ואת מה שעוללו להם הצער והרוגז, לא נורא, אפשר לפרוס את הסמרטוטים על הלכלוך והבית יראה כאילו הוא נקי. הוא קם בעצמו ופורש את הסמרטוטים והבית נראה נקי."

שפתו העשירה של יוסל, ויכולתו המופלאה לקלוט את הנפש האנושית, ותמיד בנימה סלחנית ואוהבת, היא זו שהופכת את הקריאה בספריו למענגת כל כך.

יוסל בירנשטיין היה כל כולו מספר סיפורים, וגם בספר, דמותו של המספר, היא בבואה שלו עצמו.

"נזכרתי במה שסיפרתי לגאולה, כשביקשה לדעת פרטים על עבודתי. איזה מן עיסוק הוא זה, שאלה, לשוטט בעיר מבוקר עד ערב, להחליף אוטובוסים, להסתובב בסימטאות, ולהציץ בחלונות נמוכים, והכל בשביל סיפור."

 

אמנם הוא איננו עימנו עוד, אבל סיפוריו- לא נס ליחם. הם מצויים בחנויות ובספריות וגם- ובעיקר - בלבבות.