תרגמה מהולנדית: שולמית במברגר

עם עובד

 

 

לפני כמה ימים נסענו בכביש שבין צומת התשבי לצומת השומרים. מעלינו הציץ פסלו של אלכנסדר זייד. פעמיים בשבוע לפחות אנו נוסעים בכביש זה, ולמרות זאת מעולם לא ביקרנו את הפסל. הפעם - עשינו זאת. בדרך אל הפסל גילינו גם את חוות אלכסנדר זייד, רפת גדולה ודיר עיזים נחמד שלצידו חנות גבינות. אי אפשר היה לעמוד בפיתוי, וקנינו כמה. הגבינות התגלו כמצויינות, ובלווית יין אדום, התאימו להפליא לספר שקראתי בסוף השבוע- גבינה הולנדית.

 

הספר, מסדרת פרוזה אחרת הזכורה לטוב, מופיע בפורמט קטן וקומפקטי, ולא ארוך במיוחד.

פרנס לארמנס, בן חמישים, נשוי ואב לשניים, גר בבלגיה בשנות השלושים של המאה העשרים, ועובד מזה שלושים שנה כפקיד מהוגן בחברת ספנות. חייו נוחים, אם כי אפורים למדי. "השעה עכשיו תשע ורבע. אני יודע שארבעת עמיתי עומדים עכשיו ליד צינורות ההסקה ומחממים להם את השוקיים, כל אחד מול מכונת הכתיבה שלו." הדבר המסעיר ביותר שקרה במהלך שנותיו במשרד היה שינוי סדר הישיבה של הפקידים, כעת הם יושבים עם הגב לחלונות. אשתו עקרת בית חרוצה, ילדיו לומדים בבית ספר וימיו מתנהלים בסדר קבוע.

חייו משתנים ביום אחד, כאשר חברו האמיד מציע לו להיות סוכן מכירות של חברה הולנדית הסוחרת בגבינות. לפתע נפתחות מול פרנס אפשרויות בלתי מוגבלות, והוא מעז, לראשונה, לחלום על שינוי.

ההצעה מסחררת את ראשו. כפקיד מסודר, פרנס מחליט לעשות את הכל כמו שצריך. "לאיש עסקים, סידור המשרד הוא כמו הכנת בגדי התינוק לאם הצעירה העומדת ללדת." הוא עורך רשימות מדויקות של כל הדברים אשר עליו להכין. נייר מכתבים, כרטיס ביקור, קו טלפון, מכתבה, ואפילו שם לחברה- כולן החלטות קשות אשר תובעות ממנו שעות וימים. עשרים טונות גבינת איידם הגיעו, ועליו למצוא סוכנים שימכרו את הגבינות. אט אט הופכת העצמאות למעמסה, ודאגות הפרנסה מכריעות אותו, עוד בטרם הצליח לסגור עסקה אחת.

פרנס לארמנס חוזר למשרתו כפקיד, באנחת רווחה גדולה.

 

וילם אלסחוט מתאר בשנינות ובהומור את חייו של הפקיד, על כל פרטיהם, ומתוכם עולה סאטירה חברתית שנונה, הנוגעת בכל ההיבטים של חיי הבורגנות בבלגיה, ומבקרת את המרדף אחרי ההצלחה והחומרנות.

"בסתר לבי, אני מעריץ את היחפנים ההם," הוא אומר על רוסיה, "שמנסים להקים מקדש חדש מתוך ההריסות. אני משוכנע שזו משימה שונה בתכלית משיווק עשרים טונות גבינה. אבל אני, כאיש  Gafsa (שם החברה י.א.), אינני יכול להרשות לעצמי לשגות בסנטימנטים ואני נחוש בדעתי לדרוס את כל מי שעומד בדרכה של הגבינה שלי."

אל התובנה העיקרית של הספר הוא מגיע, כצפוי, ביום חזרתו לעבודתו הקודמת.

"מוזר, אבל כל השנים האלה לא ידעתי שיכול להיות נעים כל כך במשרד. התעקשתי להיחנק בגבינה שלי בעוד שכאן אני יכול לעשות אתנחתה בין שני מכתבים ולהקשיב רגע לקולות שבתוכי."

 

אם חושבים על כך שהספר נכתב לפני יותר מ- 70 שנה – לא הרבה השתנה בעולם, הלא כן?