גלנקיל
מותחן כבשים
מאת לאוני סוואן
תרגמה מגרמנית: טלי קונס
הוצאת עם עובד
לפנות ערב, כשהחושך מתחיל לרדת, אפשר לשמוע את קולות הפעייה שלהן כבר מרחוק. הכבשים חוזרות מהמרעה אל הדיר. למי שגדל בעיר, המראה עדיין מעורר חיוך: לעצור את הרכב להמתין עד שהעדר מסיים לחצות את הכביש...התמזל מזלנו לגור בשמורת טבע כזו.
המרעה של הכבשים בספר "גלנקיל – מותחן כבשים", להבדיל ממורדות הכרמל עתירי העצים והקוצים, הוא אחו ירוק-עד באירלנד. לכל אחת מהכבשים בעדר יש העדפה אחרת לעשב. "מיס מייפל העדיפה תלתן מתוק ופרחים, קלאוד אהבה עשבים עם תפרחות יבשות אבל חריפות. מוד היתה להוטה אחר איזה צמח תפל למדי...סר ריצ'פילד כרסם בעיקר את הצמחים רחבי העלים, המפתים למראה, ולא הפריע לו כלל אם התערבבו ביניהם גם כמה חמציצים מדי פעם..."
אך שלוות הליחוך האינסופית מופרת באכזריות ביום בו נמצא הרועה האהוב שלהן מת באחו, ואת חפירה תקוע בגופו. ג'ורג' אמנם היה רועה גרוע, לא היה לו צל של מושג באמנות ליחוך העשב, אבל הוא אהב את הכבשים שלו והיה מקריא להן סיפורים. בעיקר ספרי מתח אבל גם רומנים, שתמיד כיכבה בהן בחורה כזאת או אחרת בשם פאמלה.
מכאן ואילך מתפתחת עלילה בלשית בסגנון ספרי אגתה קריסטי, אלא שאת מקום מיס מרפל השנונה, ממלאת מיס מייפל, שהיא הכבשה הכי חכמה בגלנקיל, ואולי הכבשה הכי חכמה בעולם. לצידה האיל-המנהיג סר ריצ'פילד, אותלו - הכבש השחור, קלאוד הצמרירית, מופל- הכבש שזוכר הכל, זורה, מוד, ושאר הכבשים והכבשות ששייכים לעדר של ג'ורג'.
אמנם לחלק מהכבשים אין עניין לפענח את הרצח, כמו שאומר סר ריצ'פילד, "מספיק בהחלט לדעת שאת (חפירה) הרג את ג'ורג'," ומוסיף, "ככה צריכים כבשים להעביר את היום. בליחוך עשב! לא בשאלות! " אבל מיס מייפל מתעקשת ולא מוותרת על הסקרנות שלה ומובילה את העדר לחיפוש אחר פתרון התעלומה: הם מתבוננים באנשים שבאים לאחו, נכנסים לכפר ומאזינים מתחת לחלונות, ובעיקר מריחים. שלא כמו בני האדם המסכנים שלא מסוגלים להריח או לשמוע כלום, לפי הריח יודעים הכבשים מי דובר אמת, מאין הוא בא ומה היו מעשיו.
"זה סיפור אהבה," פועה היידי, "אתם לא מבינים? לילי וקייט וג'ורג'. זה בדיוק כמו ברומן-פאמלות. גו'רג לא אוהב את קייט, אלא את לילי. אבל קייט אוהבת את ג'ורג'. ואז קנאה ומוות. כל זה פשוט מאד בעצם!"
אולי לא כל כך פשוט, אבל העלילה לא מסובכת מדי. זהו רומן בלשי ומשעשע, הן מבחינת התעלומה הבלשית אבל, ואולי בעיקר, בנקודת המבט הייחודית של הכבשים על העולם בכלל ועל בני האדם, "אלו שמחשיבים רק את מה שהעין רואה."
כאשר מגלות הכבשים כי היידי מחזיקה בניגוד לנוהג בדבר-מה, חפץ, מפני שהוא "יפה", היא זוכה לנאום הבא: "את כל מה שיפה באמת, אפשר תמיד לראות שוב ושוב. את השמים. את העשב. את כבשי-העננים. את אור השמש על הצמר. אלה הם הדברים החשובים. הם לעולם לא יהיו שייכים לך, לא יהיו בבעלותך." חומר למחשבה...
ספר חכם, מיוחד, ומענג להפליא.
נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה התפרסמה בעיתון קו למושב
