מור הוצאה לאור

 

 

עמק יזרעאל היה תמיד מקום מיוחד עבורי. כילדה עירונית ממרכז הארץ, שגדלה על סיפורי החלוצים, העמק היה בעיניי כערש הארצישראליות, מקום הולדתה של האצולה של הזמנים ההם, ומכולם, כפר יהושע ונהלל.

אחת מחברותי הטובות מאז ומעולם, הייתה ילידת כפר יהושע. נפגשנו בצבא אך חברותנו המשיכה גם אחרי, וחצתה שנים ויבשות, עד שנעצרה בסן פרנציסקו, שם היא נמצאת כבר שני עשורים. אבל, בשנות נעורי הייתי מגיעה אליה הרבה, לכפר. חבורת צעירים, היינו נוסעים בשבילי השדות למאגר של כפר ברוך, ושותים יוגורט אפרסק ביוקנעם המושבה, ולרגע, הייתי גם אני בת כפר.

בשנים האחרונות הפך העמק לחלק מחיי היומיום שלי- אני מגיעה לשם לפחות פעם-פעמיים בשבוע. הרבה כבישים נסללו מאז. יוקנעם כבר עיר, אך הכפר- אותו הכפר. ובכל פעם שאני חולפת לידו, אני מרגישה צביטה קטנה בלב.

"הבית שתגור בו אחרי" מספר את סיפוריהם של החלוצים, המייסדים, מקימי כפר יהושע. אביקה, ילידת הכפר, אמנם עזבה לפני שנים רבות, אך נדמה שהכפר, על שלל דמויותיו, לא עזב אותה.

התקופה היא שנות העשרים והשלושים במאה הקודמת, תקופת החלוצים, שהגיעו להקים את היישובים בעמק. הספר בנוי מפרקים קצרים, כל אחד מהם הוא סיפור קטן על הדמויות שאכלסו בימים ההם את העמק.

הדמויות הראשיות הן של הללי ואשתו שעזבו את המושבה אל העמק. הספר עוקב אחר המשפחה עד לימי הכרזת המדינה. בתם, לאה, נישאת לשאול, והם חוברים למשפחות צעירות אחרות להקמת כפר חדש, מושב, שצורתו עיגול..."דבר אחד היה משותף לכולם: בבניית ביתו חלם כל אחד, אם ילדו כבר נולד או יוולד, זה הבית שתגור בו אחרי..."

יכולתה של אביקה לתאר את האווירה ששררה אז, כמו גם את המקום עצמו, מרשימה, עד כי נדמה שהאבק עולה מהדף וחודר לעיניים:

"הכפר כמו מתעלף מחום. בתים קטנים חבויים בין עצים מאובקים. מחניק. הדרכים – עפר עמוק שנשחק עד דק תחת גלגלי העץ המחושקים ברזל, גלגלי עגלות העוברות בהן אין-ספור פעמים, יום אחרי יום.

קיץ. רימונים מתפקעים וחושפים גרגרים מגרים. אורן מאובק נאנק בלהט השמש. הקלת מה בצילו, אך הוא אינו יכול ליהנות ממנו. אפילו האדמה האפורה תחתיו קשה ולא נוחה. סדקים, בדלי עשב יבש, שיירי קן שנפל. אי פעם נבנה, קש לקש, שריד לתקופה של אביב: אהבה, פריון, דגירה, וגידול גוזלים שפרחו. חם. כל החי נחבא, נדם ונעלם. על שולחן האוכל הגדול פירורים ועיתון דבר פרוע דפים."  

כוחו של הספר אינו בעלילה מפותלת, כי אם בתיאור התקופה והאנשים. ניכר כי המחברת נוגעת בהם ביד עדינה, מלטפת, מלאת געגועים. ואלו עוברים גם אל הקורא- אלו שגדלו בעמק ומכירים את ההיסטוריה ואת התקופה בודאי יקראו את הספר בנוסטלגיה. גם אני, שלא גדלתי בעמק, התמלאתי געגועים וגם עצב, על הימים ההם, שהיו ולא יחזרו עוד.