המקום שבו נגמרת אמריקה מאת בעז גאון
סדרת עולמות- עם עובד
כמו רבים רבים בעולם, עקבתי גם אני אחר בחירתו המדהימה של ברק אובמה לנשיא ארצות הברית. לא אוסיף עוד מילים על הררי המשפטים שכבר נאמרו בזכותו ובעניינו. רק אומר שעצם בחירתו תרמה לי כמה רגעי חסד של התרוממות נפש. בעולמנו הציני ונטול מנהיגות אמיתית, זו הוכחה שאפשר גם אחרת, שערכים אינם מילים שאבד עליהם הכלח. לפחות אני מקווה שכך.
לפני חמש עשרה שנה חזרתי לארץ אחרי שהות של 4 שנים בניו יורק, ולפיכך יש לי היכרות מסוימת עם האומה האמריקאית. לכן, התאים לי לקרוא בדיוק בתקופה זו את ספרו של בעז גאון על אמריקה. התחלתי לקרוא אותו דווקא כאחת שכבר מכירה את האמריקאים, ומה יש לו כבר לחדש לי? ובכן, כבר מספר ימים שהמחשבות שהספר הזה עורר בי אינן נותנות לי מנוחה. אמנם חלק מהדברים שקראתי - ידעתי. אך חלקים נרחבים קראתי בתדהמה, ואפילו בזעזוע. דבר אחד ברור לי, אם ברק אובמה הוא מי שאני חושבת, מקווה ומייחלת שהוא - מחכה לו הרבה מאד עבודה...
בעז גאון מעיד על עצמו שחלק גדול מחייו היה מאוהב באמריקאיות. ארה"ב של אמריקה נדמתה בעיניו כמקום האולטימטיבי. ביקורו כסטודנט צעיר בניו יורק בשנות התשעים רק אשרר את דמותה בעיניו, ולמרות שחזר ובנה את חייו בארץ, חלם תמיד להגיע אליה. לפני ארבע שנים נסע לניו יורק והתגורר בה שנתיים כשליח עיתון מעריב. והפעם, הוא נפגש עם אמריקה אחרת.
"כיצד קרה", הוא שואל, "שאמריקה אכזבה אותי. האם הבעיה הייתה בה או בי. מדוע לא ראיתי קודם את מה שראיתי כעת ואיך קרה שראיתי רק פן אחד שלה קודם לכן ומה עלי לעשות כעת, הו, אמריקה, משעה שראיתי את פרצופך הזה....על זה ספרי. על אמריקה, אהבתי אליה, האופן שבו שברה את לבי".
בעז גאון מייחד כל פרק בספר לעיר או איזור. הוא יוצא ללאס ווגס, לטקסס, קליפורניה, יוטה וכמובן ניו יורק. אבל הפרק שהשאיר בי את הרושם העז ביותר היה על ניו אורלינס. הוא מספר כיצד חודשיים לאחר שבילה בה סופשבוע עם אשתו ובנו, הגיע לסקר את העיר מיד אחרי סופת קתרינה. הוא מתאר כיצד עבר ברכב שכור דרך עיר רפאים, עד לאצטדיון הענק בו שוכנו כל חסרי הבית, רובם ככולם שחורים ועניים. לתדהמתו, ותדהמתי, הסתבר כי האומללים אינם מורשים לצאת מתוך האצטדיון, וכל שכן לעזוב את גבולות העיר.
""קח אותנו," הוא אומר ותולה בי עיניים כבדות, השוברות את המחיצה שבין רושם הרשימות ומרואייניו, זו שאמורה להגן עלי כאן, זו שאמורה להותיר אותי יבש וחמוש במכונית שכורה של הרץ שעכוזה מדושן מרוב בנזין..."בואו." קיפלתי את פנקסי וסגרתי את עטי וקברתי אותם בכיסי האחורי. ניפצתי את המחיצה המפרידה ביני לבינם. בן רגע הפסיקו להיות מרואיינים והפכו, לאימתי, לאנשים."
אלא שניסיונו ההרואי לקחת איתו שלושה חסרי בית ולהוציא אותם מחוץ ללואיזיאנה, נתקל בקנה של רובה אוטומטי שכוון אליו על ידי שלושה שוטרים.שפשוט סילקו אותו משם.
תיאור שזעזע אותי לא פחות היה של תושבים בטקסס המשתתפים מרצונם ובחדווה בצייד המהגרים המקסיקנים שחוצים את הגבול, בעודם יושבים על כסא מתקפל מול נהר הריו-גראנדה, עם משקפת, צידנית מלאה בירות, שמשיה ורובה ציד. האם ידעתם ש למעלה מ- 1900 מקסיקנים אומללים כאלה מצאו את מותם ב- 6 שנים?
"קשה להאמין שזו אמריקה שלנו, שגדלנו עליה," אומר בעז גאון, ומספיד את "הדרום -שאינו קיים אלא בדמיונם של תיירים כמונו, שדיאטת הנעורים שלהם כללה מוצרי טלוויזיה אמריקניים, קולנוע אמריקני, פרוזה אמריקנית, שחגגו את "ימי התום" של אמריקה. זו האמריקה שאנחנו מחפשים, אמריקה שנמכרה לנו בילדותנו. היא איננה."
שאלתי את עצמי מדוע הספר דיכא אותי כל-כך? ייתכן שבגלל שה'דיאטה' עליה הוא מדבר כללה גם את ערכי שוויון הזכויות והחרות והצדק, ואם לא תמיד מצאנו אותם כאן אצלנו, התנחמנו בידיעה שהם קיימים שם, באמריקה. גם היא מתנפצת למקרא הספר הזה.
ובכל זאת, אולי המציאות חזקה יותר. אולי יש תקווה. קוראים לה - אובמה...
נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה תתפרסם בעיתון קו למושב
