הר אדוני מאת ארי דה לוקה

תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

 

  

הימים קצת יותר קרירים, האוויר נדמה צלול יותר ואפשר לראות למרחקים. לחודש תשרי יש ריחות משלו, ריחות של סתיו. וליום כיפור – גם צלילים יחודיים לו. לכל אחד יש את יום כיפור שלו; בין החלוקה לאלה שצמים לאלה שלא צמים, יש אינסוף דרכים להתייחס ליום הזה, כל אחד ודרכו הוא. בשכונה שבה גרתי לפני שעברתי למושב, יום כיפור היה דווקא חג חברתי. משפחות יצאו לרחוב וישבו על הדשא בכניסה לבתים. היה בזה משהו נחמד, אבל זו לא הייתה הדרך שלי, נדמה היה שיש דווקא יותר קולות וצלילים מאשר ביום רגיל. אני אוהבת את השקט המיוחד במינו של יום הכיפורים. פה במושב הוא קיים, שקט שמאפשר ומזמין חשבון נפש. עשיתי לי מנהג לצאת לטבע לקראת סוף הצום, לנקודה המשקיפה על הנוף, ליהנות מדקות אחרונות של שקט חגיגי, לפני שהעולם חוזר למסלולו הרועש, התובעני.

אחד הספרים האהובים עלי ביותר, הר אדוני, מתקשר אצלי ליום הכיפורים. אני לא יכולה להסביר למה בדיוק -  אולי מכיוון שהספר הזה הוא כולו סוג של פיוט, מעין תפילה המעלה על נס אנושיות, טוהר מידות ותום.

"מרוב שאנחנו מתעקשים, אלוהים חייב להיות קיים, ומרוב תפילות נהיית לו אוזן, ומרוב הדמעות שלנו העיניים שלו רואות, ומרוב עליזות נובט החיוך שלו." אלו מילותיו של דון רפנילו, הסנדלר היהודי הגיבן, פליט שואה, שהגיע לנפולי בדרכו לירושלים, לשכונת מונטדידיו - הר אדוני באיטלקית.

את הדברים הללו הוא משמיע באוזני נער בן שלוש עשרה, הכותב את קורותיו ביומן "באיטלקית שותקת, שאפשר לכתוב בה את אירועי היום אחרי שנחו מהרעש של הנפוליטנית."

ובין לבין נרקם סיפור אהבה, טהור ויפה לאין קץ, בינו לבין מריה, בת השלוש עשרה גם היא, אבל כבר מכירה את "הגועל של החיים".

ברקע, נפולי הססגונית בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, על סמטאותיה, מנהגיה ואנשיה, אימו החולה של הנער ואביו הסועד אותה, מאסט אריקו הנגר-אומן, ובעל הבית הנאלח.

הנער עובד כשולייה של מאסט אריקו בנגריה, שבפינתה יושב הסנדלר, דון רפנילו, ומתקן חינם אין כסף את נעליהם של עניי העיר. הגיבנת של דון רפנילו מסיבה לו כאבים נוראיים, שכן, כך הוא מסביר לנער, היא עומדת להיבקע, ומתוכה יצאו כנפיים גדולות איתן יעוף ויגיע סוף סוף לירושלים, להר אדוני האמיתי.

"הכנפיים טובות למלאכים, לבנאדם הן כבדות." אומר דון רפנילו, "למי שרוצה לעוף מספיקה תפילה. היא עולה מעל לעננים ולגשמים, מעל לתקרות ולעצים."

קצרה ידי מלתאר את הספר היפיפה הזה. השפה המדהימה, מטאפורות לאין ספור המענגות את הלשון והלב. היכולת המופלאה של ארי דה לוקה לתאר את המצבים הבנאליים ביותר מזווית אחרת, ובהסתכלות מלאת חמלה על בני האדם.

ואולי זה הקשר ליום כיפור, החמלה.

מומלץ, מומלץ, מומלץ.

 

נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה התפרסמה בעיתון קו למושב