חלזונות על הכביש המהיר
נטעלי גבירץ
הוצאת עם עובד
משהו בכריכה של הספר הזה מצא חן בעיני. הצבעוניות, השמיים הכחולים, הסגנון הנאיבי - משדרים שמחה, אופטימיות. ודווקא כשהתחלתי לקרוא, לא הייתי בטוחה שמתחשק לי להמשיך, שכן הספר נפתח בתיאור חייה של אשה בת שישים, וחבורת זקנים המתעמלים על החוף. אבל לפני שהספקתי להרהר הרהור שני כבר הייתי בעמוד עשרים, נסחפת, ואין דרך חזרה.
הלנה, אחת משלושת גיבורי הספר, היא אשה בודדה בת שישים וארבע, המתיידדת עם הנרי, נער בן 14 שהתייתם מהוריו, וכעת גם מסבתו, וברח אל החוף הים כדי לחמוק משירותי הרווחה.
קבוצת הזקנים שמגיעה כל יום להתעמלות בוקר מאמצת את הנרי אל חיקה, דואגת לו למזון ושתייה. הלנה דווקא מתרחקת מהם, שלא יקשרו אותה, הנאה והמטופחת, עם חבורת הזקנים המוזנחים הללו. בינה לבין הנרי נוצר קשר מיוחד במינו. הנרי, קשוב ומלבב, מצליח לחדור מבעד למחסומים שהיא הקימה סביבה, ובמפגשיהם בחוף היא מספרת לו את סיפור חייה המוחמצים, נעוריה האבודים: איך כמעט-כמעט הפכה לשחקנית מפורסמת.
את הקטור, שומר הלילה הזקן של בניין הטלוויזיה, פוגש הנרי בחיפושיו אחר מקום לבלות בו את הלילות ההולכים ומתקררים. הוא מתגנב לבניין, והקטור מוצא אותו שם ופותח לפניו את ביתו. לזקן התמהוני חדר סגור הטומן סוד, ותחביב מוזר: אובססיה לפירוק מכשירים חשמליים. הנרי, הלהוט לרצות, מתקן עבורו את המכשירים. למעשה, לא רק את המכשירים להוט הנרי לתקן - הוא מפגיש את הקטור והלנה מתוך תקווה סמוייה, ילדותית, שיקימו עבורו את הבית שאבד לו.
הנרי מתייחס לכל הזקנים שהוא פוגש כ"פלוגת שומרים" ששלחה אליו סבתו הדואגת, ממקומה החדש בשמיים. ואכן, זקנים אלו, שהחיים חלפו להם כל כך מהר ותחושת החמצה מלווה אותם, מתוארים במבט כמעט מלטף.
. "הלנה כיבתה את השעון המעורר, אף שלא צלצל עדיין. נשארו עוד כמה רגעים. היא הורידה את רגליה מן המיטה עד שהיו מאונכות לרצפה, מיששה בכריות האצבעות את פניה ופיהקה. מתחה את הבוהן שמאלה וגררה אליה את נעלי הבית, ורודות ורכות, בהחלט היצור הראשון שראוי לפגוש בתחילתו של יום. היא סידרה בתוכן את כפות רגליה, הרימה את כל האצבעות והחזירה אל הרצפה. היא בת שישים וארבע, שישים וארבע ועדיין מחכה לבוקר שבו ההכרה הזאת לא תכה בה, כמו שיחת טלפון לא-רצויה. גופה כבר הפנים את הגיל, אז למה זה הראש והלב לא מצליחים?"
לפני כמה שבועות הגיע אלי (ובטח לעוד מיליוני אחרים), סרטון שרץ באינטרנט וקורא לילדים ולנכדים של הורים מבוגרים באשר הם - לא לשכוח אותם, לזכור להם את חסד נעוריהם, ולהמשיך לאהוב אותם גם בזקנתם. כך גם כתוב הספר הזה, מתוך הרבה אמפטיה ואהבה.
כשנזכרים שכתבה את הספר בחורה צעירה כל כך (זהו ספרה הראשון), אפשר להיות בטוחים כי סבתא של נטעלי היתה אשה נהדרת. ספר עדין ונוגע ללב. מומלץ.
נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה התפרסמה בעיתון קו למושב
