מאת עמוס עוז

כתר הוצאה לאור

 

 

אינני מהותיקים. הגעתי למושב לפני כשש שנים, ואף כי אין אצלנו הרחבה, ואין חלוקה ברורה בין אלו שזה מקרוב באו למייסדים, ברור לי כי לנצח אהיה חדשה כאן. שש שנים ועדיין לא עמדתי על כל סודותיו של המושב. קשרי משפחה סבוכים, יריבויות בנות עשורים, אהבות נסתרות...

התמזל מזלנו, והמושב שלנו עדיין כפר קטן. לא הרבה מושבים יכולים להתברך בכבשים שחוצות את הכביש ועוצרות את התנועה בדרכן לדיר, ובחג שבועות של טרקטורים מקושטים, שאינו אירוע-הפקתי ממוסחר עבור תיירי העיר.

את הספר "תמונות מחיי הכפר" של עמוס עוז לקחתי לקרוא מיד כשהגיע אלי. קודם כל, כי ספר חדש של עמוס עוז הוא מאורע לאוהבי ספר. אבל בעיקר, כי לא יכולתי לעמוד בפני השם. האם אמצא שם את הכפר שלי?

ובכן, כן ולא. "תל אילן", הוא מושב דמיוני, ובו בתים בני מאה שנים, צמחייה מוריקה, שדות ומטעי פרי, "טוסקנה בהרי מנשה." את המושב מאכלסות שלל דמויות ססגוניות; צלניק, שחזר לגור עם אימו אחרי שאשתו עזבה לקליפורניה, רופאת הכפר הרווקה הזקנה, פסח, חבר הכנסת לשעבר, הסטודנט הערבי שבא להתגורר בכפר, הספרנית הגרושה. כל הסיפורים (מלבד אחד) מתרחשים בכפר, והדמויות נעות בין הסיפורים, ויחדיו מרכיבות פסיפס שלם.

"הכפר היה נושן וישנוני, כפר בן מאה שנה ויותר, ובו עצים עבותים וגגות אדומים ומשקים חקלאיים קטנים שרבים מהם כבר הפכו לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים ופירות נדירים, ושל עבודת מקרמה. מבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו, שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות טעם." 

אבל זאת למראית עין. כי כשאנחנו סובבים בתוך היישוב בעקבות תושביו, מנהל המועצה המחפש את אשתו או הרופאה הצועדת לביתה, המושב נראה אחרת.  

"הרוח כמעט שככה בינתיים אבל הערפל התאבך וטשטש את קווי הבתים הישנים, שאחדים מהם נבנו לפני יותר ממאה שנה. טיח הכתלים הצהוב נסדק והתפורר והותיר פה ושם קרחות אפורות. אורנים ישנים צמחו אפורים בחצרות ובין בית לבית הפרידה חומת ברושים. פה ושם נראתה מקצצת ירק חלודה, או גיגית מתפוררת בתוך ג'ונגל של עשבי פרא, סרפד ויבלית וחבלבל."

ולא רק חזותו של המושב נסדקת ומתפוררת, כך נדמה, כל אחת מהדמויות בספר חווה התפוררות, סוד עלום ש"חופר מתחת ליסודות הבית", כמו שפסח הזקן מתריע שוב ושוב, חידות ומסתורין מסתתרים בין הוילות החדשות והבתים הישנים.

בצד ההתפעלות מכתיבתו המרגשת של עמוס עוז, המיטיב כל כך לתאר את הדמויות עד כי הו קורמות עור וגידים ועומדות מולי, הסיפורים, על סף הסוריאליזם, השאירו אותי בתחושת מועקה קשה. לא צריך להיות מנתח ספרותי גדול כדי להבחין בביקורת הנוקבת המצוייה בינות למילים. על מה שהיינו ולמה שהפכנו.

ובכל זאת, בראיון עם הסופר על הספר, ששמעתי ממש אתמול, הוא נשאר אופטימי. אפשר לתקן, הוא אמר, אפשר.